המערב הרגוע- אבל אני תמיד נשאר אני

השבוע דיברנו על רשתות חברתיות ובעיקר על Facebook. דיברנו על חלק מהסיבות שהרשת שמוביל מארק צוקרברג הצליחה להשתלט על נפח שוק גדול יותר מרוב הרשתות החברתיות שהתחרו בה. אחת הסיבות שמנינו היא העובדה שפייסבוק הצליחה לכפות שימוש בשמות אמיתיים על המשתמשים וכך ליצור identiy layer שמאפשר לה ממשק עם אתרים ושירותים אחרים ובעצם לבסס מונופול ברשת על זיהוי משתמשים, בפוסט הנוכחי אני אכתוב למה הנושא כ"כ חשוב לfacebook, מעט על איך היא מוודאת זהות ובסוף על למה משתמשים מוכנים בעצם לחלוק את המידע הזה עם facebook.

"שלום עם ביטחון"....אה אופס זה מישהו אחר, פרטיות עם ביטחון

אחד מהמיתוסים שהיה רווח בשיח לפני עשור ויותר על האינטרנט הוא הפרטיות והחשאיות שהוא מאפשר. היית יכול לשמוע משפטים כמו "באינטרנט אתה יכול להיות כל אחד", "אתה יכול להמציא את עצמך מחדש באינטרנט". לא הייתה התאמה בין שם משתמש לזהות האמיתית, וכינויים כמו "נחמדה57" היו נפוצים מאוד. אבל הדברים האלה השתנו ועדיין משתנים, מספיק לבחון את האופן בו רשויות החוק בישראל נחשפו לזהותו של אישתון או המקרה של דליפת המידע ב AOL. ההיבט הפלילי והצורך לפקח על השימוש של אזרחים באינטרנט מעלה את הצורך בזיהוי ו-וידוא זהות מטעמי ביטחון. הצורך הזה מתנגש באופן מתמיד עם הזכות והצורך בפרטיות. איזון בין הצורך של משתמשים בביטחון ומצד שני בפרטיות הוא בעצם מטרה חשובה באופן בו האינטרנט מתעצב ומתמסד ובמובנים מסויימים מהווה גם אמתלה עבור תאגידים לבקש את הפרטים שלנו תוך הבטחה להגן עליהם למען בטיחותינו.

"פירצה קוראת לגנב"

האינטרנט הוא דוגמא יוצאת דופן למדיה חדשה שהתפשטה במהירות מסחררת והגיע לנפח שימוש יוצא דופן במספר קצר יחסית של שנים. המדיה הצעירה התפתחה מהר מאוד ולקח זמן עד שמוסדות החוק והמשפט הדביקו את קצב ההתפשטות וההתפתחות של המדיה(ולמעשה עדיין לא הדביקה במובנים רבים). כמו כל מרחב חדש ביחד עם כל האנשים שניצלו את המדיה החדשה כדי להפיץ ידע, ללמוד, לתקשר(ועוד שלל מילים עם קונטציה חיובית), הגיעו למרחב הזה אנשים עם כוונות טהורות פחות. האינטרנט הוא כר פורה למקרים של גניבת זהות, הונאות בנקאיות, ריגול תעשייתי ובמקרי קיצון מרחב ליצירת רשתות מסחר בחומרים פדופילים וסחר בנשק. היכולת לוודא זהות ולהגן על גולשים משתכללת אבל עדיין לא מושלמת ומקרים של גניבת זהות והונאה עדיין מתרחשים בfacebook, ומצד שני גם פגיעות רבות של דליפת פרטים וסיסמאות של גולשים המהוות פגיעה בפרטיות עדיין קורות מפעם לפעם.

החוקרות/ים ליתצ' ו-ווארן מבית הספר למערכות מידע באוניברסיטת ממלבורן כתבו ב2009 מאמר המונה את הסכנות השונות הכרוכות בשימוש בfacebook. בין השאר הם מונים סכנות של דליפת פרטים אישים, שימוש וחשיפה של פרטים אישים ותוכן התכתבויות לגורם שלישי, גנבת זהות, גנבת קניין רוחני, הטרדה ומעקב, השמצה ועוד. facebook בניסיון להגן עלינו משלל הסכנות האלה דורשת מאיתנו שימוש בשם האמיתי שלנו ומסבירים בתנאי השימוש כי שימוש בשמות אמיתים מאפשר לתאגיד להגן עלינו וכן כי השימוש בשמות אמיתיים גורם לאנשים "להתנהג הרבה יותר טוב" כדבריה של רנדי צוקרברג(בכירה בחברה ו"אחות של"). בנוסף לכל הסיבות האלה facebook רוצה את המידע עלינו לצורך עבודה מול מפרסמים והערכת הערך של הפרסום בfacebook. חשדות שהועלו לגבי פרופילים מזויפים או כאלה המנוהלים על ידי תוכנות מחשב הובילו את facebook להודות כי ישנו אחוז של משתמשים מזויפים והחברה פועלת רבות כנגד תופעה זו.

מתוך תנאי השימוש של facebook

"סליחה אפשר את המספר שלך?"

אז איך בעצם פייסבוק מוודאת זהות של משתמשים? האמת קצת מאכזבת ולמרות שימוש בבוטים של זיהוי פנים, שליחת smsים וזיהוי של פרופילים בעייתים, בכדי לוודא זהות של משתמש התאגיד פונה לטכנולוגיות לוו טק בכדי להתגבר על פערים שמחשבים ותוכנות לא יודעים למלא. דרך אחת שהחברה עושה את זה, היא פשוט לבקש ממשתמשים את מספר כרטיס האשראי שלהם, או מספר הטלפון ושליחת הודעה לנייד עם ססמאת וידוא- החברה מאלצת משתמשים לעשות זאת על ידי נעילת החשבון תוך הודעה על כך שהחברה חושדת שהוא נפרץ ונעילת החשבון עד הזנת הקוד או בחיוב בהזנת captcha בכל כניסה(מתסכל מאוד) דרך נוספת היא לדרוש ממשתמשים לענות על סדרה של שאלות בינהן גם תיוג תמונות של חברי facebook.

אז למה אנחנו בעצם מסכימים?

במחקר משותף של חוקרי תקשורת מאוניברסיטת אוהיו וליפציג העוסק בגישות ובשימושים בfacebook, הם ביצעו מחקר אמפירי ומצאו כי משתמשים מודעים לסכנות ולנושאים שונים הקשורים בפרטיות באינטרנט, אבל הם תופסים את הסכנות באופן כללי יותר ומשליכים אותן על משתמשים אחרים ופחות תופסים אותן בתור סכנות לעצמם. משתמשים שחוו חדירה לפרטיות אינם מפסיקים להשתמש ברשת החברתית אלא, בד"כ משנים הגדרות פרטיות. את המוטיבציה להשתמש באינטרנט הם מסבירים באמצעות מחקרים נוספים בעזרת הסיפוק שהשואבים גולשים מהשימוש ברשת החברתית, העובדה שהשימוש מושרש באורך חייהם וכן בממצאים הנוגעים להון חברתי וסוכנות אשר נרכשים ומתוחזקים באמצעות הרשת החברתית.
בסקירת ספרות על המחקר הנעשה על facebook במדעי החברה שהתפרסמה ב2012, הפסיכולוגים האמריקאים רוברט וילסון, סמואל גוסלינג ולינדזי גרהאם מאירים מספר ממצאים מעניינים בנוגע לפרטיות ולהתהגות גולשים. הממצא הראשון הוא כי המודעות לסיכונים עולה עם הזמן וכיום גולשים מודעים יותר לסכנות ולנושאי פרטיות, אולם הם מוצאים גם כי תפיסת ההסכנה אינה עולה בקנה אחד עם האופן בו גולשים מתנהגים או מגינים על פרטיותם. הם מביאים ממצאים ממחקרים המראים שהדבר קשור באופן בו הם מעירכים סכנות ובהבדל בין תפיסת הסיכוי לסכנה(לה מידת השפעה רבה) ובין תפיסת הנזק הפוטנציאלי(לו השפעה זניחה יותר). בנוסף הם מצביעים על למידה וחברות כגורמים המשפיעים על התוכן והמידע אותו חושפים משתמשים בfacebook.

לסיכום אפשר לראות שפרטיות הוא משהו שאנחנו מוכנים לוותר בשביל נוחות או הנאה. למרות זאת חשוב שמדי פעם נזכיר לעצמנו שלפעמים צריך לחשוב פעמים על מה אנחנו מפקידים בידיים של מישהו שבסוף מתעניין במה יש לנו בכיס, שמאחורי המסך והגרפיקה יש אנשים(שלפעמים עושים טעויות שחושפות את המידע שלנו) ושלפעמים שווה לוותר מעט על הנוחות ולהתנהג בהתאם למה שאנחנו כבר ידענו קודם.

מה ששלי שלך?

בשני השיעורים האחרונים עסקנו בbig data- היכולת לאגד מידע וידע רב ולעבד, לנתח ולהפיץ את המידע הזה באופן שיביא תועלת לאדם ובאופן בו הידע הרב והריגוש שבתוכן וידע חדש משנה את האופן בו אנו קוראים, חושבים ואפילו כיצד המוח שלנו פועל.

כשדיברנו על big data, הזכרנו גם את דבריו של בכיר מייקרוסופט מארק דיוויס שקורא לשינוי המערכת הכלכלית ברשת כך שמידע וידע שבני אדם מוסיפים לרשת ישמש כמטבע לריכשת שירותים שונים. הוא מצבע הקבלה בין התקופה הפיאודלית לתקופתינו- הגולשים הם הואסלים ואילו התאגידים דוגמאת פייסבוק או גוגל הם האדונים, הקרקע של אז היא האינטרנט של היום. 
בפוסט הנוכחי הייתי רוצה לדון בדיוק בשאלות האלה, למי הידע שייך, של מי התוכן באינטרנט ואיך שינויים בטכנולוגיה ובתפיסות הנוגעות לקניין, ורכוש משפיעות על החוק ועל הפעילות שלנו כשאנחנו גולשים באינטרנט.

"אני אמרתי קודם!"

רוזמרי קומבה היא חוקרת קנדית בעלת הכשרה במשפטים ואנתרופולגיה המלמדת באוניברסיטת יורק(טורנטו) בתוכנית לתקשורת ותרבות. ב2004 היא פרסמה מחקר המבוסס על מחקר אנתרופוגי אותו היא ביצעה ברשת על ידי ניתוח של טקסטים שהתפרסמו ברשת. קובמה כותבת על ויכוח שהתחולל בין פעילים ניו זילנדים ממוצא פלינזי לבין חובבי ואספני צעצועי לגו. 

המקרה אותו מתארת קומבה מתחיל ב2001 כאשר השיקה חברת לגו את קו מוצרי "bionicle". הקו התייחד בעובדה שלדמויות השונות בקו היו שמות ועולם הדמיוני עשיר שליווה את המוצרים. לדמויות "bionicle" יש  "היסטוריה" ו"תרבות" עם אגדות, מיתוסים, שדים ורוחות. לאחר השקת הקו שהפך במהרה לפופלארי ביותר של חברת לגו, פנתה קבוצה של ניו זילנדים ממוצא פולינזי בטענות לחברת לגו על כך שהשמות והעולם הדמיוני של צעצועי "bionicle" שואב מהתרבות והשפה הפולינזית ושאי הדיוקים והשימוש הלא נכון בהם מהווה פגיעה בתרבות הפולינזית.

"על מה את מסתכל?"

לאחר זמן מה זירת המאבק מבחינת הפעילים הניו זילנדים עברה לרשת האינטרנט ולפעילות כנגד אספני וחובבי סדרת "bionicle". לאחר מספר מתקפות והפלות אתרים(DDoS attack) הדדיות עבר הויכוח לפורומים של אתרי האספנים ולוויכוחים מילוליים בין הפעילים מניו זילנד לאספנים.  קומבה מראה במאמרה כיצד בויכוח סביב השימוש בשפה- למי מותר להשתמש בה וכיצד, נעשה באמצעות מספר טענות אולם השיח המרכזי הוא השיח החוקי, זה של קניין וקניין רוחני. הניו זילנדים טוענים כי השפה היא שלהם, הם מקורה, ממציאיה, משמריה ועל כן גם מגניה, מנגד טענו האספנים כי המילים הן רכושם של כולם או הרכוש של חברת לגו ולכן מותר להם לעשות איתן מה שבא להם.
 

קומבה מדגימה כיצד שפה לדוגמא שבעבר לא הייתה בעלת מעמד קנייני הפכה לכזאת במעמדים מסויימים והראתה כיצד מנהלים עליה משא ומתן ברשת. היא מצביעה גם על העובדה שלמרות שהאינטרנט נתפס על ידי משתמשים כמרחב בו אין קניין והחופש בו רב, האמת היא כי רוב התוכן באינטרנט הוא תחת בעלות של גוף מסחרי כלשהו. 

 "שטח פרטי"

תופעה זאת של בעלות על קניין רוחני מסוגים שונים הוא נושא המחקר של המשפטן האמריקאי ג'ימס בויל. בויל כותב על מה שהוא מכנה THE SECOND ENCLOSURE MOVEMENT- תנועת הגידור השניה. תנועת הגידור הוא תהליך שהתרחש באנגליה במאות ה18 וה19 ובמהלכו זכויות של רעיית שדות, קציר ועיבוד אדמות שהיו בבחינת רכוש הכלל בטולו, שטחים "גודרו" והפכו לבעלי מעמד קנייני בבעלות פרטית. התהליך זכה לביקורת והתנגדות בשל הטענה כי הוא הפך חקלאים לקבצנים ולגנבים, אולם בראייה היסטורית הוא נתפס כמועיל ומקדם השקעה בתהליכי עיבוד, פיתוח ועוד וככזה אשר סה"כ העלה את רמת החיים באנגליה. 

בויל טוען כי אנו במהלכה של תנועת גידור שנייה בה קניין רוחני עובר גידור. רעיונות ודעות הופכים אט אט מכאלה אשר מוחלפים באופן חופשי במרחב לכאלה אשר מוצמד להם ערך קנייני ולכן גם בעלות. בויל מתאר את התופעה באופן כללי ככזאת המתקיימת סביב קניין רוחני (מיפוי הגנום האנושי לדוגמא כפטנט לדוגמא), אך מזכיר גם את האינטרנט, התוכן בו וגם את המקרה היחודי של פיתוח תוכנה תחת קוד פתוח.

מה הקשר בין חקלאים אנגלים במאה ה18 לקותימאן?

אם רוב התוכן באינטרנט שייך למישהו, אז למי שייכים הסרטים שאנחנו מעלים ליו טיוב, הסטטוסים שאנחנו מעלים לפייסבוק או הפוסט הקצר שאני כותב עכשיו בבלוגר?  זה תלוי בתנאי השימוש של האתר הספציפי ובקליק הקטן שלחצנו כאשר פתחנו חשבון. לצורך העניין סרט שצילמתי, ערכתי והעלתי ליו טיוב שייך ליו טיוב. נכון גם לי יש זכויות מסוימות עליו, אולם ליו טיוב יש יותר. מעבר לכך תנאי השימוש היחודיים ביו טיוב מאפשרים לגולשים אחרים שימוש ועיבוד מחדש של סרטים ותכנים שהועלו על ידי גולשים באתר. את העובדה הזאת ניצל לפני מספר שנים המוזיקאי ועורך הוידאו הישראלי קותימן. קותימאן דגם, סמפל וערבב בין קטעי וידאו של מוזיקאים שונים מרחבי העולם ויצר קטעים חדשים(ודיי פאנקים) שזכו לתשומת לב גדולה והמון המון באזז.

בימנו קשה לעקוב אחרי כל התוכן אותו אנו מייצרים וגם קשה לזכור מהם תנאי השימוש השונים ברשתות החברתיות. רוב הזמן אין לנו בעיה עם העובדה הזאת כי אנחנו מרגישים גם שאנחנו גם נהנים מהתוכן של אנשים אחרים או מהפידבק לו אנחנו זוכים, בכל זאת זוהי נקודה שבסיטואציות מסוימות כדי לנו מאוד להתעכב עליה ולחשוב טוב טוב למה אנחנו מסכימים ואיזה תוכן אנחנו משתפים.

 

"כלוב הברזל של גוגל"

בפוסט הקודם כתבתי על גוגל ועל האופן בו בני האדם, מנהלי ועובדי גוגל משפיעים על האופן בו תוצאות החיפוש מוצגות לנו על המסך. הפעם  אתחבר לנושא של השיעור האחרון שמראה כיצד מנועי חיפוש וגורמים נוספים משפיעים על האופן בו נראים ופועלים אתרי האינטרנט בעזרת המאמר המכונן משנת 83 של פול דיאמג'יו ו-וולטר פאוול  "THE IRON CAGE REVISITED : INSTITUTIONAL ISOMORPHISM AND COLLECTIVE RATIONALITY IN ORGANIZATIONAL FIELDS"

בשיעור האחרון דיברנו על הדילמות שעומדות בפני בעלי אתרים ועל השינויים שעליהם לבצע אם ברצונם למשוך טראפיק.  בגדול דיברנו בכיתה על האופן בו האופן בו אנשים קוראים באינטרנט והדרך בה מנועי החיפוש יוצרים מציאות חדשה עבור מפעלי אתרים. השפעה זו מובילה לשינוי האופן בו אתרים מעוצבים ונכתבים, דוגמא לכך הוא המהפכה שעבר הוושינגטון פוסט שהחל לקצר כותרות ולכתוב באופן שישרת חיפוש במנועי חיפוש. אבל זאת לא הדרך הדרך היחידה שבה גוגל או תחרות משפיעה על אתרי אינטרנט ועל איך שהם נראים ועל זה בדיוק אני רוצה לכתוב הפעם.

מצא את ההבדלים

 השאלה שהעסיקה את דימאג'יו ופאוול היא שאלת הדמיון בין ארגונים מאותו שדה. למה הוצאות ספרים, או חברות ליצוא ברזל מארגנות את עצמן אותו דבר? למה הן פועלות באותם אופנים? ולמה יש להם את אותו מבנה כוח אדם? בכדי לענות על שאלה זו נתלו שני החוקרים באילן דיי גובהה והתיחסו למקס וובר ולדימוי כלוב הברזל שלו. וובר דימה את הבירוקרטיה והרציונאליות לכלוב ברזל הכובל מוסדות ובני אדם ומשפיע עליהם לפעול בדרך מסוימת וזאת בעקבות תחרות. על פי וובר הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תחרות היא באמצעות חשיבה ראציונליות ושיטת הפעולה הראציונאלית ביותר היא הבירוקרטיה. 
דימג'יו ופאוול טענו שמאז זמן כתיבתו של וובר על הבירוקרטיה, כלוב הברזל השתנה וכעת מוקד הכוח המשפיע הוא אינו תחרות, אלא המדינה והמקצועונות. בכדי להתמודד עם שאלת ההיתדמות דנו הסוציולוגים מהאסכולה הניאו מוסדית במושג איזומורפים.

מקס ובר בפוזה אופיינית

איזו מה?!

איזומורפיזם באופן כללי הוא תהליך המאלץ יחידה מסוימת להידמות ליחידות אחרות הניצבות בפני תנאים דומים. עד כאן על הכיפאק, הטענה על ראציונאליות עדיין לא נשברת- שני אתרי אינטרנט, לצורך העניין אתרי חדשות, מעוניינים לקדם את עצמם, שניהם ישקיעו משאבים ויחשבו מה הדרך הכי טובה לפעול בה ויגיעו לאותו פתרון, ואז הם בעצם יראו אותו דבר.

 כן, אבל לא. איך ניתן להסביר לדוגמא אתר לו אין את המשאבים להשקיע בseo או יועץ לחוויות משתמש ועדין נראה ופועל באותו אופן בו פועלים אתרים להם יש את המשאבים האלה?  
דימג'יו ופאוול מבחינים תחילה בין איזומורפיזם תחרותי אשר מקושר עם ראציונאליות ושוק, ואיזומורפיזם מוסדי המקושר עם לגיטמציה והתאמה חברתית. האיזומורפיזם התחרותי מסביר במידת מה את הרעיונות שהזכרתי בתחילת הפוסט שהם מאוד ראציונאלים, אבל את דימג'יו ופאוול(וגם אותי) יותר מעניין הסוג השני של האיזומורפיזם, המוסדי.
גם האיזומורפיזם המוסדי מתחלק, אך הפעם לשלוש: איזומורפיזם כפייתי- כזה הנכפה על ידי ארגונים אחרים והמדינה. זאת אומרת שבכדי לעבוד עם ארגונים אחרים עליהם לעמוד בתנאים שהם מציבים או ללחילופין חוקי ותקנות המדינה מכפיפים ארגונים לתנאים מסוימים.בנוסף  איזומורפיזם כפייתי מושפע גם מציפיות חברתיות, לדוגמא בסניף בנק צריך להיות דלפק עובר ושב ומשרד למנהל הסניף, אם אין אותם זהו אינו סניף בנק. הסוג השני של איזומורפיזם מוסדי הוא איזומורפיזם חיקויי- כשארגון ניצב מול אי ודאות הוא מחקה אירגונים אחרים מאותו שדה ועושה זאת בלי לדעת מה עומד מאחורי הפעולות שהוא מבצע. הסוג האחרון של איזומורפיזם הוא איזומורפיזם נורמטיבי- בעקבות התמקצעות והכשרה דומה, גופים שונים מאותו שדה פועלים במקצועיות ולכן הם דומים, פחות מעניין אבל עדיין מוביל לאותם תוצאות.

איזומורפיזם ואינטרנט

החלוקה של האיזומופריזם היא אינה חלוקה "קשה", במקרים רבים הסיבות להידמות הן מורכבות ושלושת מרכיבי האיזומורפיזם המוסדי באים לידי ביטוי בעוצמות שונות, אך את שלושת הסוגים ניתן לזהות באתרי אינטרנט דיי בקלות.
הגודל והכוח של גוגל לדוגמא הם ביטוי חזק מאוד לאיזומופיזם כפייתי, אתר הרוצה לקדם את עצמו ולמשוך אל עצמו טראפיק חייב לעבוד בתנאים של גוגל. גוגל כופה html והורגת את הפלאש, גוגל כופה את הכותרת הקצרות ואת השימוש בשפה כללית התואמת מילות חיפוש פופלאריות ובכך גורמת לאתרים להידמות אחד לשני. חוסר הודאות בבניית ושיווק אתרי אינטרנט הוא גדול ולכן מפתחים ויזמים רבים הנתקלים חדשות לבקרים בחוסר ודאות מחקים אתרים אחרים וכך נוצרים עוד ועוד אתרים דומים. בנוסף מקורות הידע וההכשרה אשר נמצאים בפולד הראשון כאשר אנו מבצעים חיפוש בגוגל יוצרים עוד ועוד אנשים בעלי אותו הידע ובכך מקדמים איזומורפיזם נורמטיבי. לסיכום ניתן לומר שבחלוף שלושים שנה מאז כתיבת המאמר של דימג'יו ופאוול אנו ניצבים תחת כלוב ברזל חדש- כלוב הברזל של גוגל.