HCI ו-ווניל. סיבה לרצח?

אז אחרי תקופה של מילואים, מחלות והלוויות הפסקתי לרדוף אחרי הזנב של עצמי ויש לי זמן לכתוב משהו לבלוג.
בשבועות האחרונים הסדנא עסקה בעיקר בעיצוב חווית משתמש, HCI ובחלקים היותר פרקטיים של הנושאים האלה. אם להודות על האמת פחות עניין אותי לצייר או לעצב עמוד אינטרנט חדש לסופר או לישם עיקרון עיצובי כזה או אחר על אתר מוכר. אז התחלתי לשוטט ביו טיוב ולראות על מה אנשים מדברים, מה מעניין אותם, אם זה מעניין אותי, ואיך אני יכול להוסיף משהו או לתת עוד פרספקטיבה. אחרי ניסיונות לחבר את הנושא לכל מיני כתיבה תיאורתית על סוציולוגיה שהעלו חרס עלה הרעיון להסביר את החשיבות של HCI דרך ההיסטוריה של תקליטים והתרבות המלווה אותם. 

אז מה זה בכלל HCI?

HCI אלה ראשי תיבות(חברה של מדמ"ח מאוד מאוד אוהבים ראשי תיבות) Human Computer Interface, או בעברית ממשק אדם מחשב. הכוונה היא בעצם למפגש של אדם עם מחשב ואיך נוצר הדו שיח בין הרצונות והיכולות של האדם עם היכולות של המחשב. העיצוב והיכולות של הממשק הזה חשובות מאוד להצלחה של מוצר, תוכנה או אתר אינטרנט. 

המשכתי לשוטט ביו טיוב ולראות הרצאות על hci, מתישהו הגעתי להרצאה של ביורן הרטמן מברקלי שנתן הרצאת מבוא לhci. בתחילת ההרצאה תוך כדי שהוא מסביר על הקרירה האקדמית שלו ואיך היא התגלגלה לhci הוא מזכיר שבאותה תקופה הוא היה די ג'י ובעל לייבל והראה תמונה של השותף שלו ללייבל מתקלט עם שני פטפונים ולפ טופ. פה חשדתי.

מה זה וויניל? מה זה טרקוטר? ולמה זה בכלל משנה?

לפני כמה חודשים נתקלתי בפייסבוק בידיעת חדשות על טהרן וויניל מברלין שהרג די ג'י אחרי מסיבה כי הוא תקלט עם ממשק טרקטור. הידיעה התבררה כמפוברקת אבל היא הצליחה לעשות גלים ולעורר תגובות בעיקר בגלל שעל אף שזה נשמע קצת הזוי, זה לא לגמרי נשמע מפתיע.

וויניל הוא כינוי סלנג לתקליט וזאת משום שתקליטים עשויים מוויניל, חומר פלסטי אשר ניתן לעבד לשלל צורות ומוצרים בעזרת חום. תקליט הוא בעצם חתיכת וויניל עגולה עליה יש חריצים(grooves באנגלית, מה שיכול להסביר את הסלנג גרוב בהקשר של מוזיקה) אשר מסודרים על פני רצף זמן ובעצם מהוים יצוג פיזי לגלי הקול המוקלטים. כשרוצים לנגן את התקליט מניחים אותו על פטיפון והמחט עוברת על החריץ ו"קוראת" את גל הקול ומעבירה אותו הלאה למגבר ומשם לרמקולים או אוזניות ובסוף לאוזניים וללב של המאזין. תקליטים החלו להיות מאוד מאוד נפוצים החל משנות השישים והשבעים ושינו לחלוטין את הדרך בה בני אדם האזינו,צרכו ויצרו מוזיקה(ביחד עם כל מיני גורמים אחרים). ביחד עם כל השינויים האלו צמחה גם תרבות של תקלוט בכלל ו turntablizm בפרט. הסיפור סביב תרבות התיקלוט: איך התחילה, לאן היא הלכה ואיפה היא היום שזור לאורך כל אורכו בממשק בין האדם למכונה בהתחלה ובין אדם למחשב היום. תוצאות לא מתוכננות, עיצוב פגום(או מבריק, תלוי איך מסתכלים על זה) ודו שיח בין הקהל, היצרנים והאמנים מולידים כל הזמן רעיונות חדשים, טכנולוגיות חדשות, חוויות משתמש חדשות ומוזיקה מעולה.

turntablism

בשורה התחתונה תקליטים ופטיפונים מספקים חוויות שימוש דיי מבאעסת. תקליטים הם גדולים, באים בעטיפה מרגיזה, מתלכלכים, נשברים, מתעקמים, נשרטים, המחט קופצת, צריך לדעת לכוון ולכייל את הפטיפון, אי אפשר להעתיק אותם ואחרי חצי שעה צריך להחליף צד, אבל, הם מאפשרים ניווט קל בתוך התקליט, אפשר לנגן אותם קדימה ואחורה במהירויות שונות פשוט על ידי הנחת היד על התקליט וסיבובו כאשר המחט מונחת עליו(קצת כמו טאצ' סקרין רק שאת התגובה להזזת התקליט בעזרת היד שומעים באוזניים) ובעזרת שני פטפונים ומיקסר הם מאפשרים מעבר קל ומהיר מקטע לקטע. 

בשנות השישים והשבעים תקליטים ופטיפונים היו מוצר שנמצא כמעט בכל בית(יעידו על כך כל מיני תקליטים של ריי קוניף וברברה סטרייסנד שאנשים מוציאים מהבוידעם של סבתא וחושבים שהם הולכים לעשות קופה) ובמסיבות הוחלפה הלהקה בדי ג'י. בשנת 1972 ברובע הארלם בניו יורק, שם לב dj cool herc שיש קטעים מסויימים בשירים שהוא מנגן שאנשים יותר אוהבים ושגורמים להם לרקוד יותר. יום אחד הוא החליט לשלב את כל הקטעים האלה אחד אחרי השני ברצף וכך נולד הברייק(break)- קטע אינסטרומנטלי קצר עם דגש על מקצבי תופיים שנמצא בד"כ בתקליטי פאנק(f) וsoul. באותו תקופה הוא ו-די ג'איים נוספים בניו יורק גילו גם שעל ידי הזזת התקליט קדימה ואחורה במהירויות שונות נוצר סאונד חדש, שמאפשר להם לעשות מניפולציות על שירים, לחזור על אותו הקטע ולעבור בין שירים בלי הפסקה או שינוי קצב צורם- הסקראטצ'.

הברייק והסקראטצ' הם שניים מאבני הבסיס של ההיפ הופ, אבל נכנסו גם לרפטואר של סגנונות מוזיקה אחרים ומתוך השימוש בהם כמו גם באמצעים טכנולוגיים אחרים(הסמפלר הוא כלי חושב שיש להזכיר) צמחו מרחבים מוסיקליים מבוססי קצב רבים ומגוונים(beat orinted music,brek beat, drum and base, intelgent dance music etc.).

הממשק הפגום של התקליטים- הגודל שלהם והמניפולציה שמתאפשרת על נגינתם פתחו פתח לתרבות שלמה של די ג'אים שמחפשים אחרי ברייקים שאין לדי ג'איים אחרים(create digging), מסתירים את  התווית של התקליטים כדי שלא ידעו את שם הקטע שהם מנגנים ושיכלול מיומנויות התקלוט שלהם לגבהים חדשים כפי שהתבטא בתחרויות מיומנות ושליטה דוגמאת DMC -המונדיאל של הturntablistים.

קסטות דיסקים ושמועות על מותו של התקליט

אבל אז בסוף שנות השמונים, ותחילת שונות ה90 הגיעו שני פורמטים להקלטת והפצת מוזיקה שהיו קטנים יותר, נוחים יותר, אמינים יותר והיה גם אפשר להקליט ולשכפל אותם בקלות- הקסטה והדיסק. רוב מפעלי התקליטים נסגרו, רוב התקליטים שיוצרו בעולם נזרקו או אופסנו בבוידעם ונהרסו וקטלוגים שלמים של חברות תקליטים נעלמו. אבל למרות שדיסקים וקסטות היו זמינים יותר, הם לא התאימו לתקלוט. היו תקליטנים שעברו לדיסקים ויש מכשירים שונים עם קונטרולר המדמה תקליט שניתן לנגן עליהם דיסקים, אבל הרוב נשארו עם התקליטים והפטיפונים. בנוסף לעובדה שאופן השליטה והנגינה על פטיפון היה שונה ויותר נוח, הרבה מהמוזיקה שתקליטנים ניגנו פשוט לא הייתה זמינה על דיסקים וקלטות. כל מיני תקליטי soul, פאנק וג'אז של מוזיקאים עלומי שם משנות ה60 וה70 שברייק של 20 שניות בצד ב' של הסינגל היחיד שאי פעם הוציאו כיכבו אצל turntablistים, דבר שגרם למחירם של תקליטים ספציפיים להאמיר עד מאות דולרים בקרב אספנים ודי ג'איים שהמרדף והחיפוש הפך חלק מהותי בתרבות ובאמנות שלהם. 

mp3, מותם של הדיסק והקסטה, תחייתם של הפטיפון והתקליט

בשנות האלפיים המוקדמות הופיע בחיינו הmp3. פורמט להקלטת מוזיקה אשר אינו תופס נפח פיזי כמעט בכלל, קל למינפולציה, קל להפצה, קל לשכפול, זול(שלא נאמר חינם)- אבל איך עושים איתו סקראטצ'? איך משלבים שניים אחד על גבי השני באפן אינטואטיבי ובלי מקלדת? טוב אז הגיע הmp3 והגיעו תוכנות לשיתוף קבצים באינטרנט ופתאום נורא קל להשיג מוזיקה מוקלטת ונוצר שפע מטורף. היצור, התיעוד וההפצה של מוזיקה מעולם לא היה קל וזמין יותר ואנשים התחילו ליצור עותקים דיגיטליים של תקליטים שאף אחד בכלל לא זכר שהיו קיימים. גם תקליטים פיזיים יותר פשוט להשיג בעידן האינטרנט בזכות ebay, פורומים וחנויות מקוונות(יש עדיין טהרנים שלא מוכנים להשיג תקליט באינטרנט ועדיין הולכים ממכירת חצר למכירת חצר).

אז המוזיקה זמינה יותר, אבל עדיין לturntablistים עדיין נשאר אופן היצירה המיוחד שלהם ששוב, מעבר לזה שהוא יותר נוח ומותאם למוזיקה אותה הם מנגנים הוא גם נראה הרבה יותר אוטנתי ומגניב, ופה נוצר איזשהו פער. להרבה אנשים הייתה גישה להרבה מוזיקה אותה הם רצו לתקלט, ואפילו לתקליטנים ותיקים שמנגנים עם פטיפונים נוצר הצורך לנגן דברים שיש להם על המחשב ולא על תקליט, או סתם לסחוב פחות על הגב כל פעם שהם הולכים לנגן אבל לא היה להם איך לעשות את זה בלי להיות עם הפרצוף בתוך המחשב ולא היה כ"כ נוח לעשות מניפולציות על Mp3 עם עכבר. הפער הזה נסגר שהתחילו להופיע ממשקים שהופכים את הפטיפון והתקליט לקונטרולר של המחשב-vinyl emulation software. בעזרת חבילות תוכנה וחומרה כמו traktor וserato screatc live ובעזרת תקליטים אשר עליהם מוטבעת רק חתימת זמן, יכולים די ג'איים לשלוט בקבצי mp3 כאילו היו תקליטי וניל רגילים לכל דבר, הניווט המהיר, המשטח הגדול עם התחושה המוכרת נשארו ואליהם נוסף רפרטואר בלי נגמר של מוזיקה, נפתרו בעיות הגב והתאפשרו אופציות של אפקטים, קיואים(נקודות להתחלת ברייק בלחיצת כפתור במקום סימון עם מדבקות)' לופים ועוד. חברות כמוnovation המייצרות קונטרולרים למוזיקה אלקטרונית יצרו קוטרולרים קטנים אשר מתיישבים על הפטיפון עצמו ומאפשרים שלי טה בtraktor בלי עכבר ומקלדת ובלי להוריד את הידיים מהפטיפון. תוכנות וקונטרולים ביחד עם השפע שמציע האינטרנט מאפשר לכל אחד להשיג איזה מוזיקה שהוא רוצה, לשלוט ולנגן בצורה נוחה וגם להיראות מגניב באותו זמן. כל הסיפור הזה קצת הוציא את הקסם והרומנטיקה של החיפוש והיחודיות מכל התהליך(וגם דיי דפק אנשים שבילו שלושים שנה במחסנים כדי לחפש איזה ברייק) והקים לו כל מיני מתנגדים, אבל איפשר להרבה יותר אנשים לקחת  חלק בתרבות הזאת ולהיחשף אליה. 

דיסר- קונטרולר שמתיישב על הפטיפון לשליטה על serato או traktor

הממשק הגרוע מראש של הפטיפון והתקליטים הוליד במקרה תרבות חדשה ומגניבה, אחרי שהממשק הזה הוחלף בממשק אחר, התרבות הזאת השאירה את הטכנולוגיה הזאת בחיים וכשהטכנולוגיה ועיצוב חוויות המשתמש הגיעו לשלב מספיק מתקדם התאפשר לה להחזיר טובה בצורת זריקת מרץ לתרבות שהייתה גוועת בלעדיה כי פשוט לא היו נשארים יותר תקליטים בעולם שלא נמצאים באיזה ארגז של אספן(חוץ מתקליטים של ריי קוניף, ברברה סטרייסנד ודיויד בורזה שישארו פה גם אחרי שואה אטומית).

על אף שישנם תקליטים שאבדו לעד, העניין המחודש בתקליטים מחוזק גם בשל היתרונות והחסרונות של mp3 בתור פורמט וחוויות המשתמש שהוא מציע. מצד אחד קל להפיץ ולשמור כמויות אדירות של מוזיקה בזכות הפורמט ולשמוע אותה בכל מקום ובכל זמן, דבר שגרם גם לגילוי המון מוזיקה שהוקלטה בעבר ונשכחה או כזאת שאפ'פעם לא גולתה עד השנים האחרונות. העדר האלמנט הפיזי של mp3 גורם לו להיות חוויה רגשית וחברתית מעט חסרה(גם לך תגיד למישהי "רוצה לעלות אלי לשמוע קבצים") ובשנים האחרונות קמים ליבלים שמוציאים מחדש תקליטים נדירים'(soundway הבריטי שמתמחה בעיקר בהקלטות משנות ה60 וה70 באפריקה ו-פורטונה הישראלי הצעיר שעושה אותו דבר להקלטות מהמזרח התיכון) ואפילו להוציא מוזיקה חדשה על תקליטים(ומשום מה גם על קסטות מסיבות ששמורות לאנשים עם שפם שגרים בלופט בברלין) כאשר בעת הרכישה הצרכן מקבל קוד להורדת האלבום בפורמט דיגיטלי באיכות גבוהה.