HCI ו-ווניל. סיבה לרצח?

אז אחרי תקופה של מילואים, מחלות והלוויות הפסקתי לרדוף אחרי הזנב של עצמי ויש לי זמן לכתוב משהו לבלוג.
בשבועות האחרונים הסדנא עסקה בעיקר בעיצוב חווית משתמש, HCI ובחלקים היותר פרקטיים של הנושאים האלה. אם להודות על האמת פחות עניין אותי לצייר או לעצב עמוד אינטרנט חדש לסופר או לישם עיקרון עיצובי כזה או אחר על אתר מוכר. אז התחלתי לשוטט ביו טיוב ולראות על מה אנשים מדברים, מה מעניין אותם, אם זה מעניין אותי, ואיך אני יכול להוסיף משהו או לתת עוד פרספקטיבה. אחרי ניסיונות לחבר את הנושא לכל מיני כתיבה תיאורתית על סוציולוגיה שהעלו חרס עלה הרעיון להסביר את החשיבות של HCI דרך ההיסטוריה של תקליטים והתרבות המלווה אותם. 

אז מה זה בכלל HCI?

HCI אלה ראשי תיבות(חברה של מדמ"ח מאוד מאוד אוהבים ראשי תיבות) Human Computer Interface, או בעברית ממשק אדם מחשב. הכוונה היא בעצם למפגש של אדם עם מחשב ואיך נוצר הדו שיח בין הרצונות והיכולות של האדם עם היכולות של המחשב. העיצוב והיכולות של הממשק הזה חשובות מאוד להצלחה של מוצר, תוכנה או אתר אינטרנט. 

המשכתי לשוטט ביו טיוב ולראות הרצאות על hci, מתישהו הגעתי להרצאה של ביורן הרטמן מברקלי שנתן הרצאת מבוא לhci. בתחילת ההרצאה תוך כדי שהוא מסביר על הקרירה האקדמית שלו ואיך היא התגלגלה לhci הוא מזכיר שבאותה תקופה הוא היה די ג'י ובעל לייבל והראה תמונה של השותף שלו ללייבל מתקלט עם שני פטפונים ולפ טופ. פה חשדתי.

מה זה וויניל? מה זה טרקוטר? ולמה זה בכלל משנה?

לפני כמה חודשים נתקלתי בפייסבוק בידיעת חדשות על טהרן וויניל מברלין שהרג די ג'י אחרי מסיבה כי הוא תקלט עם ממשק טרקטור. הידיעה התבררה כמפוברקת אבל היא הצליחה לעשות גלים ולעורר תגובות בעיקר בגלל שעל אף שזה נשמע קצת הזוי, זה לא לגמרי נשמע מפתיע.

וויניל הוא כינוי סלנג לתקליט וזאת משום שתקליטים עשויים מוויניל, חומר פלסטי אשר ניתן לעבד לשלל צורות ומוצרים בעזרת חום. תקליט הוא בעצם חתיכת וויניל עגולה עליה יש חריצים(grooves באנגלית, מה שיכול להסביר את הסלנג גרוב בהקשר של מוזיקה) אשר מסודרים על פני רצף זמן ובעצם מהוים יצוג פיזי לגלי הקול המוקלטים. כשרוצים לנגן את התקליט מניחים אותו על פטיפון והמחט עוברת על החריץ ו"קוראת" את גל הקול ומעבירה אותו הלאה למגבר ומשם לרמקולים או אוזניות ובסוף לאוזניים וללב של המאזין. תקליטים החלו להיות מאוד מאוד נפוצים החל משנות השישים והשבעים ושינו לחלוטין את הדרך בה בני אדם האזינו,צרכו ויצרו מוזיקה(ביחד עם כל מיני גורמים אחרים). ביחד עם כל השינויים האלו צמחה גם תרבות של תקלוט בכלל ו turntablizm בפרט. הסיפור סביב תרבות התיקלוט: איך התחילה, לאן היא הלכה ואיפה היא היום שזור לאורך כל אורכו בממשק בין האדם למכונה בהתחלה ובין אדם למחשב היום. תוצאות לא מתוכננות, עיצוב פגום(או מבריק, תלוי איך מסתכלים על זה) ודו שיח בין הקהל, היצרנים והאמנים מולידים כל הזמן רעיונות חדשים, טכנולוגיות חדשות, חוויות משתמש חדשות ומוזיקה מעולה.

turntablism

בשורה התחתונה תקליטים ופטיפונים מספקים חוויות שימוש דיי מבאעסת. תקליטים הם גדולים, באים בעטיפה מרגיזה, מתלכלכים, נשברים, מתעקמים, נשרטים, המחט קופצת, צריך לדעת לכוון ולכייל את הפטיפון, אי אפשר להעתיק אותם ואחרי חצי שעה צריך להחליף צד, אבל, הם מאפשרים ניווט קל בתוך התקליט, אפשר לנגן אותם קדימה ואחורה במהירויות שונות פשוט על ידי הנחת היד על התקליט וסיבובו כאשר המחט מונחת עליו(קצת כמו טאצ' סקרין רק שאת התגובה להזזת התקליט בעזרת היד שומעים באוזניים) ובעזרת שני פטפונים ומיקסר הם מאפשרים מעבר קל ומהיר מקטע לקטע. 

בשנות השישים והשבעים תקליטים ופטיפונים היו מוצר שנמצא כמעט בכל בית(יעידו על כך כל מיני תקליטים של ריי קוניף וברברה סטרייסנד שאנשים מוציאים מהבוידעם של סבתא וחושבים שהם הולכים לעשות קופה) ובמסיבות הוחלפה הלהקה בדי ג'י. בשנת 1972 ברובע הארלם בניו יורק, שם לב dj cool herc שיש קטעים מסויימים בשירים שהוא מנגן שאנשים יותר אוהבים ושגורמים להם לרקוד יותר. יום אחד הוא החליט לשלב את כל הקטעים האלה אחד אחרי השני ברצף וכך נולד הברייק(break)- קטע אינסטרומנטלי קצר עם דגש על מקצבי תופיים שנמצא בד"כ בתקליטי פאנק(f) וsoul. באותו תקופה הוא ו-די ג'איים נוספים בניו יורק גילו גם שעל ידי הזזת התקליט קדימה ואחורה במהירויות שונות נוצר סאונד חדש, שמאפשר להם לעשות מניפולציות על שירים, לחזור על אותו הקטע ולעבור בין שירים בלי הפסקה או שינוי קצב צורם- הסקראטצ'.

הברייק והסקראטצ' הם שניים מאבני הבסיס של ההיפ הופ, אבל נכנסו גם לרפטואר של סגנונות מוזיקה אחרים ומתוך השימוש בהם כמו גם באמצעים טכנולוגיים אחרים(הסמפלר הוא כלי חושב שיש להזכיר) צמחו מרחבים מוסיקליים מבוססי קצב רבים ומגוונים(beat orinted music,brek beat, drum and base, intelgent dance music etc.).

הממשק הפגום של התקליטים- הגודל שלהם והמניפולציה שמתאפשרת על נגינתם פתחו פתח לתרבות שלמה של די ג'אים שמחפשים אחרי ברייקים שאין לדי ג'איים אחרים(create digging), מסתירים את  התווית של התקליטים כדי שלא ידעו את שם הקטע שהם מנגנים ושיכלול מיומנויות התקלוט שלהם לגבהים חדשים כפי שהתבטא בתחרויות מיומנות ושליטה דוגמאת DMC -המונדיאל של הturntablistים.

קסטות דיסקים ושמועות על מותו של התקליט

אבל אז בסוף שנות השמונים, ותחילת שונות ה90 הגיעו שני פורמטים להקלטת והפצת מוזיקה שהיו קטנים יותר, נוחים יותר, אמינים יותר והיה גם אפשר להקליט ולשכפל אותם בקלות- הקסטה והדיסק. רוב מפעלי התקליטים נסגרו, רוב התקליטים שיוצרו בעולם נזרקו או אופסנו בבוידעם ונהרסו וקטלוגים שלמים של חברות תקליטים נעלמו. אבל למרות שדיסקים וקסטות היו זמינים יותר, הם לא התאימו לתקלוט. היו תקליטנים שעברו לדיסקים ויש מכשירים שונים עם קונטרולר המדמה תקליט שניתן לנגן עליהם דיסקים, אבל הרוב נשארו עם התקליטים והפטיפונים. בנוסף לעובדה שאופן השליטה והנגינה על פטיפון היה שונה ויותר נוח, הרבה מהמוזיקה שתקליטנים ניגנו פשוט לא הייתה זמינה על דיסקים וקלטות. כל מיני תקליטי soul, פאנק וג'אז של מוזיקאים עלומי שם משנות ה60 וה70 שברייק של 20 שניות בצד ב' של הסינגל היחיד שאי פעם הוציאו כיכבו אצל turntablistים, דבר שגרם למחירם של תקליטים ספציפיים להאמיר עד מאות דולרים בקרב אספנים ודי ג'איים שהמרדף והחיפוש הפך חלק מהותי בתרבות ובאמנות שלהם. 

mp3, מותם של הדיסק והקסטה, תחייתם של הפטיפון והתקליט

בשנות האלפיים המוקדמות הופיע בחיינו הmp3. פורמט להקלטת מוזיקה אשר אינו תופס נפח פיזי כמעט בכלל, קל למינפולציה, קל להפצה, קל לשכפול, זול(שלא נאמר חינם)- אבל איך עושים איתו סקראטצ'? איך משלבים שניים אחד על גבי השני באפן אינטואטיבי ובלי מקלדת? טוב אז הגיע הmp3 והגיעו תוכנות לשיתוף קבצים באינטרנט ופתאום נורא קל להשיג מוזיקה מוקלטת ונוצר שפע מטורף. היצור, התיעוד וההפצה של מוזיקה מעולם לא היה קל וזמין יותר ואנשים התחילו ליצור עותקים דיגיטליים של תקליטים שאף אחד בכלל לא זכר שהיו קיימים. גם תקליטים פיזיים יותר פשוט להשיג בעידן האינטרנט בזכות ebay, פורומים וחנויות מקוונות(יש עדיין טהרנים שלא מוכנים להשיג תקליט באינטרנט ועדיין הולכים ממכירת חצר למכירת חצר).

אז המוזיקה זמינה יותר, אבל עדיין לturntablistים עדיין נשאר אופן היצירה המיוחד שלהם ששוב, מעבר לזה שהוא יותר נוח ומותאם למוזיקה אותה הם מנגנים הוא גם נראה הרבה יותר אוטנתי ומגניב, ופה נוצר איזשהו פער. להרבה אנשים הייתה גישה להרבה מוזיקה אותה הם רצו לתקלט, ואפילו לתקליטנים ותיקים שמנגנים עם פטיפונים נוצר הצורך לנגן דברים שיש להם על המחשב ולא על תקליט, או סתם לסחוב פחות על הגב כל פעם שהם הולכים לנגן אבל לא היה להם איך לעשות את זה בלי להיות עם הפרצוף בתוך המחשב ולא היה כ"כ נוח לעשות מניפולציות על Mp3 עם עכבר. הפער הזה נסגר שהתחילו להופיע ממשקים שהופכים את הפטיפון והתקליט לקונטרולר של המחשב-vinyl emulation software. בעזרת חבילות תוכנה וחומרה כמו traktor וserato screatc live ובעזרת תקליטים אשר עליהם מוטבעת רק חתימת זמן, יכולים די ג'איים לשלוט בקבצי mp3 כאילו היו תקליטי וניל רגילים לכל דבר, הניווט המהיר, המשטח הגדול עם התחושה המוכרת נשארו ואליהם נוסף רפרטואר בלי נגמר של מוזיקה, נפתרו בעיות הגב והתאפשרו אופציות של אפקטים, קיואים(נקודות להתחלת ברייק בלחיצת כפתור במקום סימון עם מדבקות)' לופים ועוד. חברות כמוnovation המייצרות קונטרולרים למוזיקה אלקטרונית יצרו קוטרולרים קטנים אשר מתיישבים על הפטיפון עצמו ומאפשרים שלי טה בtraktor בלי עכבר ומקלדת ובלי להוריד את הידיים מהפטיפון. תוכנות וקונטרולים ביחד עם השפע שמציע האינטרנט מאפשר לכל אחד להשיג איזה מוזיקה שהוא רוצה, לשלוט ולנגן בצורה נוחה וגם להיראות מגניב באותו זמן. כל הסיפור הזה קצת הוציא את הקסם והרומנטיקה של החיפוש והיחודיות מכל התהליך(וגם דיי דפק אנשים שבילו שלושים שנה במחסנים כדי לחפש איזה ברייק) והקים לו כל מיני מתנגדים, אבל איפשר להרבה יותר אנשים לקחת  חלק בתרבות הזאת ולהיחשף אליה. 

דיסר- קונטרולר שמתיישב על הפטיפון לשליטה על serato או traktor

הממשק הגרוע מראש של הפטיפון והתקליטים הוליד במקרה תרבות חדשה ומגניבה, אחרי שהממשק הזה הוחלף בממשק אחר, התרבות הזאת השאירה את הטכנולוגיה הזאת בחיים וכשהטכנולוגיה ועיצוב חוויות המשתמש הגיעו לשלב מספיק מתקדם התאפשר לה להחזיר טובה בצורת זריקת מרץ לתרבות שהייתה גוועת בלעדיה כי פשוט לא היו נשארים יותר תקליטים בעולם שלא נמצאים באיזה ארגז של אספן(חוץ מתקליטים של ריי קוניף, ברברה סטרייסנד ודיויד בורזה שישארו פה גם אחרי שואה אטומית).

על אף שישנם תקליטים שאבדו לעד, העניין המחודש בתקליטים מחוזק גם בשל היתרונות והחסרונות של mp3 בתור פורמט וחוויות המשתמש שהוא מציע. מצד אחד קל להפיץ ולשמור כמויות אדירות של מוזיקה בזכות הפורמט ולשמוע אותה בכל מקום ובכל זמן, דבר שגרם גם לגילוי המון מוזיקה שהוקלטה בעבר ונשכחה או כזאת שאפ'פעם לא גולתה עד השנים האחרונות. העדר האלמנט הפיזי של mp3 גורם לו להיות חוויה רגשית וחברתית מעט חסרה(גם לך תגיד למישהי "רוצה לעלות אלי לשמוע קבצים") ובשנים האחרונות קמים ליבלים שמוציאים מחדש תקליטים נדירים'(soundway הבריטי שמתמחה בעיקר בהקלטות משנות ה60 וה70 באפריקה ו-פורטונה הישראלי הצעיר שעושה אותו דבר להקלטות מהמזרח התיכון) ואפילו להוציא מוזיקה חדשה על תקליטים(ומשום מה גם על קסטות מסיבות ששמורות לאנשים עם שפם שגרים בלופט בברלין) כאשר בעת הרכישה הצרכן מקבל קוד להורדת האלבום בפורמט דיגיטלי באיכות גבוהה.

בפוסט הפעם, במקום לנסות למצוא תיאוריות רחבות או אמירות על החברה ועל האופנים בהם הרשת משפיעה עליה ומושפעת ממנה, אני אנסה לבחון ולהעריך אתר שאני מאוד אוהב בעזרת שני כותבים שמתמחים בעיצוב חווית משתמש.

מאז פרנקינשטיין(פרינקשטיין היה יהודי?) קילשונים לא היו כ"כ פופלארים

pitchfork.com הוא מגזין מוזיקה הכולל ביקורות, חדשות, כתבות וראיונות ומתמקד בעיקר במוזיקה עצמאית. פיצ'פורק ביסס בעשור האחרון את מעמדו כמגזין מוזיקה החשוב ביותר בהיבטים של קביעת טעם והשפעה על קרירות של אמנים, ובדומה ל"אפקט ניו יורק טיימס" נהנה מ"אפקט פיצ'פורק"- אלבום שמסוקר בפיצ'פורק ביום שני יסוקר ביום שלישי בשאר כלי התקשורת ולביקורת חיובית באתר השפעה רבה על הצלחת אלבום או אמן.

הסיפור המעניין של פיצ'פורק הוא הצמיחה המרשימה שלו בזמן קצר והעובדה שהוא התחיל בתור פרויקט של אדם צעיר אחד ותוך פחות מעשרים שנה הפך להיות אורקל של תעשייה שלמה. ריאן שרייבר הקים את האתר ב96 כשהוא בן 19 וגר בבית של הוריו במינאפוליס במטרה לכתוב על האמנים שהוא אוהב בדומה לכתיבה אותה היה קורא בפאנזינים מודפסים. אחרי שלוש שנים בהן הוא וכמה מחבריו כתבו כמות מרשימה של 1512 ביקורת, הוא אסף מספיק כסף כדי לשכור משרד ולהעביר את פעילות החברה לשיקגו שם עדיין יושבים חלק ממשרדיה, בנוסף למשרדים שהוקמו לפני שנתיים בברוקלין שם שרייבר מתגורר כיום. מאז 2004 האתר מפרסם 5 ביקורת אלבומים ביום, חדשות, ראיונות, כתבות ובשיתוף פעולה עם רשת NBC שהחל ב2009, מפיק ומעלה תכני וידאו תחת השם pitchfork.tv. האתר מדורג במקום ה4380 בדירוג אלקסיה(לשם השוואה rolling stone הותיק מדורג במקום ה2291), ועל פי הדירוג קוראיו מורכבים כמעט לחלוטין מצעירים בין הגילאים 18-34, ללא ילדים ובעלי השכלה על תיכונית; מה שהופך אותו לאתר עם משיכה למפרסמים, בשל קהל היעד האטרקטיבי.

הקהל של פיצ'פורק מתוך אלקסיה

חלק מהיחוד של פיצ'פורק ואחד החידושים השנויים במחלוקת סביב פעילות האתר הוא שיטת הדירוג שלו: האתר שבר את מסגרת חמש הכוכבים שהייתה נהוגה בביקורת המוזיקה, והנהיג שיטת דירוג עשרונית בין 0.0-10.0 המופיעה בראש הביקורת. מעבר לעובדה זאת האתר נוהג להעניק גם את הציון ס עגול, דבר הנתפס כפרובוקטיבי, ובעבר גם נהג להעניק את הציון 10 מושלם, היום ציון נדיר זה נשמר אך ורק להוצאות מחודשות של אלבומים שמעמדם קאנוני בקרב חובבי מוזיקה עצמאית.

דירוג פיצ'פורק כפי שהיה מפורסם באתר עד אמצע שנות ה2000

פיצ'פורק בשנת 95 מway back machine

10.0: Essential
9.5-9.9: Spectacular
9.0-9.4: Amazing
8.5-8.9: Exceptional; will likely rank among writer's top ten albums of the year
8.0-8.4: Very good
7.5-7.9: Above average; enjoyable
7.0-7.4: Not brilliant, but nice enough
6.0-6.9: Has its moments, but isn't strong
5.0-5.9: Mediocre; not good, but not awful
4.0-4.9: Just below average; bad outweighs good by just a little bit
3.0-3.9: Definitely below average, but a few redeeming qualities
2.0-2.9: Heard worse, but still pretty bad
1.0-1.9: Awful; not a single pleasant track
0.0-0.9: Breaks new ground for terrible

עזובת'י נו

המטרה של הפוסט הפעם היא להעריך את חווית המשתמש של פיצ'פורק בהתאם לרעיונות של דונלנד נורמן וסטיב קורג בנוגע לעיצוב מוצר וחווית משתמש באינטרנט. נורמן כתב ספרים רבים העוסקים בעיצוב מוצר, הרעיון המרכזי העומד מאחורי כתיבתו הוא כי על מוצרים בכלל ואתרי אינטרנט בפרט להיות ברורים ואינטואיטיבים לשימש באופן מידי, ללא עקומת למידה וכי ניתן להתקרב ופעמים רבות גם להצליח ליצר מוצר כזה על ידי עיצוב נכו.ן נורמן מגדיל ומגדיר 7 מדדים להערכת אתר אינטרנט: מועיל, שמיש, בעל ערך, נחשק, בר מציאה, אמין, ונגיש . עיקרון דומה מציג גם יועץ חווית המשתמש סטיב קורג, בספר "don't let me think" הוא מישם את רעיונותיו ושוטח את הרעיון המרכזי בכותרת הספר- אתר טוב הוא כזה שלא מצריך מהמשתמש מחשבה והוא מבין במהירות איפה נמצא כל דבר שהוא יחפש ומה הוא צריך לעשות בכדי להגיע לשם.

איך פיצ'פורק עומד במשימה על פי נורמן?

הפולד הראשון

מועיל: 8.7, מטרתו של האתר להנגיש ולסייע לאנשים להכיר מוזיקה חדשה. הוא מתעדכן כל יום(חוץ מהסופ"ש) ומבקר בכל יום 5 אלבומים בנוסף למספר רב של סינגלים להם הוא גם מאפשר האזנה בזרימה. הוא מדרג ומסייע למשתמש להכיר במהירות מוזיקה חדשה ומענינת. בנוסף שיטת הדירוג ואיסוף המוזיקה החדשה הטובה ביותר חסוכת זמן ומאפשרת לא לקרוא ביקורת עם ציונים נמוכים , או לחילופין לא לקרוא אותן בכלל אלא רק את הציון. חסרונו העיקרי בתחום הוא רמת וסגנון הכתיבה שמשתנה מעט מכותב לכותב אבל באופן כללי קצת מנופחת ופלצנית שזוכה לביקורת כמו גם לפארודיות.

שמיש: 9.2. השמישות של האתר כיום היא מעולה. במרכז הפולד הראשון נמצאים זה לצד זה טיקר המתעדכן עם חדשות ולצידו הטיקט המרכזי של האתר בדמות הביקורות. מעל שני אלה בפונט קטן ישנו תפריט התמצאות ניווט קצר המאפשר גישה לכל חלקי האתר כאשר שמו של לינק מבהיר בבירור לאן מוביל הלינק(reviews, best new music etc.), בין תפריט זה לבין מרכז הפולד תפריט קטן יותר עם הכותרות לתכנים ארוכים יותר כמו ראיונות או כתבות. הפולד השני מוקד ל"best new music" ו"tracks", ואילו השלישי לתכני האיכות, ראיונות כתבות וכו'. בכל האתר ישנו שימוש רב בMouseover, שהוא אח קטן(גדול) של הטולטיפ- ברגע שהעכבר מרחף מעל תמונה או לינק משתנה הגרפיקה או נפתח חלון עם תמונה וכיתוב המבהיר מה יקרה עם אלחץ על הלינק או התמונה דבר אשר מאפשר לי "לא לחשוב" על  העיקרון המארגן של מיודענו מהפרק הקודם סטיב קורג. כך בפלוד הראשון בחלק הביקורת מופיעה עטיפת אלבום אחד בגדול מלווה בפסקה מתוך הביקורת ולידה 4 עיטפות נוספות בקטן. מעבר עם העכבר על עטיפת אחת התמונות הקטנות מחליפה אותה בתמונה הגדולה ומוסיפה את הכיתוב הרלוונטי.אלמנט נחשוב נוסף הוא זמן הטעינה המהיר מאוד של המוסאוברים, לעומת זמן טעינת עמוד מעט איטי.

בעל ערך: 7.6. האתר אומנם מדורג גבוהה באתרי דירוג אתרים ובעל דמוגרפיה נחשקת עבור מפרסמים, אולם זהו פלח שוק מאוד מאוד הומוגני המורכב ברובו מגברים צעירים, לבנים ומשכילים. בנוסף התעשיה אותה הוא מקדם היא תעשיה של על אף התאוששות במיכרות בשנים האחרונות וגדילה משמעותית דווקא במכירות מוזיקה עצמאית היא תעשייה במשבר עמוק שנצרכת במידה רבה ללא תשלום ובאופן פיראטי.

נחשק: 9.5, במידה רבה פיצ'פורק הפך בשנים האחרונות לשם נרדף למוזיקה עצמאית. השפעתו על השדה היא ראשונה במעלה והיא אחד מנכסיו החשובים ביותר.

בר מציאה: 9.2, כל מה שכתבתי ב"שמיש" מתאים מאוד גם כאן.

אמין: 8.6. מתעדכן כמו שעון. כאשר עומד לצאת אלבום או ביום יציאת אלבום מצופה משתמשים נוהרים לפיצ'פורק כדי לבדוק את דעתו. לאתר קוראים חוזרים ויומיים רבים.

נגיש: 7.4. בביקורת האתר מקפיד על שימוש בכתיבה בשחור על רקע לבן, אולם עמוד הבית צבעוני מאוד ומעט "רועש". בנוסף הפונט באתר כולו הוא והאתר מכיל הרבה פעמים עמודים עמוסים וכבדים שעלולים להידרש לזמן טעינה ארוך עבור בעלי חיבור איטי. העמוד מקבל בכל זאת ציון גבוהה יחסית(במדדי פיצ'פורק) משום שעל אף מגרעות אלה הן אינן פוגעות בחוויה של קהל היעד שהוא צעיר(ולכן ראייתו טובה לרוב) ומעודכן טכנולוגית(היפסטרים- הצלחתי לכתוב כמעט אלף מילה על פיצ'פורק ולהשתמש במילה היפסטר רק פעם אחת!)

אחרי הפסקה קצרה של כמה שבועות, בעקבות שבועות, יום הסטודנט וכו' הבלוג חזור לפעילות!
הפעם אני רוצה לדבר קצת על מקרים בהם הדומיננטיות של האינטרנט כמדיום השפיעה ומשפיעה על מדיומים אחרים וזה בהתיחסות להרצאה שהעניקה לתלמידי הקורס דנה וייס וליום עיון דיי מעניין שהייתי בו באוניברסיטה הפתוחה.

פגוש את העיתונאית

בשיעור הקודם זכינו להרצאה מעניינת מפי העיתונאית ואשת התקשורת דנה וייס שדיברה על האופנים השונים בהם הכניסה של מדיום האינטרנט משנה את עבודת העיתונאי ואת תכני ומוצרי התקשורת. בהרצאה דנה דיברה בין השאר על הצורך בכישורים שונים מעיתונאי ובהבנת המדיה החדשה וגם על האופן בו אייטמים חדשותיים מתקצרים גם במהדורות החדשות המצולמות.

בשנה שעברה כתבתי לעיתון הסטודנטים המקוון של המחלקה לסוציולוגיה "פקפוק" מאמר קצר בנושא המשבר במקצוע העיתונות ועל השפעת הטכנולוגיה, אם קיימת על המשבר. אחד הנושאים עליהם כתבתי שם היה הכישורים החדשים אליהם נדרשים עיתונאים בסביבת עבודה דיגיטאלית. מחקרים שונים מוצאים כי ישנו שינוי בדרישות ובקישורים השונים אשר אליהם נדרשים עיתונאים בימנו אותם ניתן לחלק למספר מגמות diskiling, reskiling ו-upskiling. הכוונה במושגים אלה הלקוחים מתוך עולם התוכן של סוציולוגיה של עבודה(labor) ובפרט מתוך התיאוריה של החוקר הניאו- מרקסיסט הארי ברוורמן , היא לשינוי הכישורים והפרקטיקות אשר נהוגים בתהליך ייצור או במקצוע מסויים.

עריכת וידאו, עיצוב גראפי והתאמת כתבות למספר פלטפורמות הן דוגמאות ליכולות חדשות להן נדרשים עיתנואים בעידן הדיגיטאלי ומהווים מגמות של ריסקילינג ואפ סקילינג. מן העבר השני ההיכחדות האיטית של העיתונאות החוקרת מביאה עמה היעלמות של פרקטיקות ויכולות שבעבר היו מזוהות עם המקצוע העיתונאי, תופעה אליה ניתן להתייחס כדיסקילנג.

החוקר השוודי אורנברינג פרסם ב2010 מאמר הסוקר מגמות אלה ומספק גם מבט היסטורי על עולם העיתונות מפרספקטיבה של עבודה(labor).מסקנתו של אורנבירנג היא כי טכנולוגיה היא אינה כוח בפני עצמו וכי ישנן מערכות ערכים הקיימות באופן עמוק יותר ומיושמות דרך ובאמצעות טכנולוגיה. הוא טוען כי מסורת תרבותית, הסכמים כלכליים וערכים של חברות מסוימות הם אלה המעצבים את עבודת העיתונאי ואילו הטכנולוגיה הינה גורם מתווך דרכו מתבטא שינוי זה.

שינוי נוסף שמביאה עמה הטכנולוגיה(או אולי נכון יותר לומר מאפשרת הטכנולוגיה) ומשפיע על מקצוע העיתונאי ועבודת העיתונאי הוא תוכן מיוצר קהל. ב29.4 הייתי ביום עיון בקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה בשם "כשצרכנים מייצרים- תכני תקשורת בעידן האינטרנט". יום העיון נסב סביב הבטים שונים של תוכן מיוצר צרכנים באינטרנט וכלל כ6 הרצאות מפי דוברים שונים בינהם ליאור גלרנטנטר, דוקטורנט מבר אילן שדיבר על עבודת הדוקוטרט אותה הוא כותב על ויקיפדיה בה ניפץ מספר מיתוסים, ד"ר ערן פישר מהאוניברסיטה הפתוחה שדיבר על עבודת קהל במדיה חברתיים וד"ר עידית מנוסביץ' שדיברה על תוכן משתמשים בעיתונות המקוונת.

מנוסביץ' בהרצאתה הסבירה כי קיים שיקול כלכלי של טראפיק לאפשר תוכן משתמשים בעיתונות המקוונת, והמשיכה והסבירה כי קיומו של תוכן משתמשים בעיתנות המקוונת משנה גם עבודת העיתנאי בגם את התוכן בעיתנות המכוונת. היא מראה כיצד האינטרנט מאפשר זירה באמצעותה ניתן לאסוף עדויות, רעיונות וראיונות לצורך יצור תוכן עיתונאי. בנוסף היא מראה כיצד ישנם אייטמים בהם ישנה השלמה של תוכן גולשים לאייטם החדשותי בצורת תרומה של תמונות מאירוע חדשותי לדוגמא הצפת נתיבי איילון. דרך נוספת בה תורם תוכן גולשים על פי מנוסביץ' היא עיצוב הדיון הציבורי, לדבריה גופי חדשות מזמינים את הקהל להשפיע, לבחור ולהציע את נושאי הסיקור השונים של גופים אלה. היא ממשיכה ומדגימה להראות כיצד בתגובות לכתבות ניתן לגולשים את הכוח שעד עתה לא היה בידהים לקחת חלק במסגור אירועי תקשורת ולהציע מסגורים אלטרנטיבים.

המערב הרגוע- אבל אני תמיד נשאר אני

השבוע דיברנו על רשתות חברתיות ובעיקר על Facebook. דיברנו על חלק מהסיבות שהרשת שמוביל מארק צוקרברג הצליחה להשתלט על נפח שוק גדול יותר מרוב הרשתות החברתיות שהתחרו בה. אחת הסיבות שמנינו היא העובדה שפייסבוק הצליחה לכפות שימוש בשמות אמיתיים על המשתמשים וכך ליצור identiy layer שמאפשר לה ממשק עם אתרים ושירותים אחרים ובעצם לבסס מונופול ברשת על זיהוי משתמשים, בפוסט הנוכחי אני אכתוב למה הנושא כ"כ חשוב לfacebook, מעט על איך היא מוודאת זהות ובסוף על למה משתמשים מוכנים בעצם לחלוק את המידע הזה עם facebook.

"שלום עם ביטחון"....אה אופס זה מישהו אחר, פרטיות עם ביטחון

אחד מהמיתוסים שהיה רווח בשיח לפני עשור ויותר על האינטרנט הוא הפרטיות והחשאיות שהוא מאפשר. היית יכול לשמוע משפטים כמו "באינטרנט אתה יכול להיות כל אחד", "אתה יכול להמציא את עצמך מחדש באינטרנט". לא הייתה התאמה בין שם משתמש לזהות האמיתית, וכינויים כמו "נחמדה57" היו נפוצים מאוד. אבל הדברים האלה השתנו ועדיין משתנים, מספיק לבחון את האופן בו רשויות החוק בישראל נחשפו לזהותו של אישתון או המקרה של דליפת המידע ב AOL. ההיבט הפלילי והצורך לפקח על השימוש של אזרחים באינטרנט מעלה את הצורך בזיהוי ו-וידוא זהות מטעמי ביטחון. הצורך הזה מתנגש באופן מתמיד עם הזכות והצורך בפרטיות. איזון בין הצורך של משתמשים בביטחון ומצד שני בפרטיות הוא בעצם מטרה חשובה באופן בו האינטרנט מתעצב ומתמסד ובמובנים מסויימים מהווה גם אמתלה עבור תאגידים לבקש את הפרטים שלנו תוך הבטחה להגן עליהם למען בטיחותינו.

"פירצה קוראת לגנב"

האינטרנט הוא דוגמא יוצאת דופן למדיה חדשה שהתפשטה במהירות מסחררת והגיע לנפח שימוש יוצא דופן במספר קצר יחסית של שנים. המדיה הצעירה התפתחה מהר מאוד ולקח זמן עד שמוסדות החוק והמשפט הדביקו את קצב ההתפשטות וההתפתחות של המדיה(ולמעשה עדיין לא הדביקה במובנים רבים). כמו כל מרחב חדש ביחד עם כל האנשים שניצלו את המדיה החדשה כדי להפיץ ידע, ללמוד, לתקשר(ועוד שלל מילים עם קונטציה חיובית), הגיעו למרחב הזה אנשים עם כוונות טהורות פחות. האינטרנט הוא כר פורה למקרים של גניבת זהות, הונאות בנקאיות, ריגול תעשייתי ובמקרי קיצון מרחב ליצירת רשתות מסחר בחומרים פדופילים וסחר בנשק. היכולת לוודא זהות ולהגן על גולשים משתכללת אבל עדיין לא מושלמת ומקרים של גניבת זהות והונאה עדיין מתרחשים בfacebook, ומצד שני גם פגיעות רבות של דליפת פרטים וסיסמאות של גולשים המהוות פגיעה בפרטיות עדיין קורות מפעם לפעם.

החוקרות/ים ליתצ' ו-ווארן מבית הספר למערכות מידע באוניברסיטת ממלבורן כתבו ב2009 מאמר המונה את הסכנות השונות הכרוכות בשימוש בfacebook. בין השאר הם מונים סכנות של דליפת פרטים אישים, שימוש וחשיפה של פרטים אישים ותוכן התכתבויות לגורם שלישי, גנבת זהות, גנבת קניין רוחני, הטרדה ומעקב, השמצה ועוד. facebook בניסיון להגן עלינו משלל הסכנות האלה דורשת מאיתנו שימוש בשם האמיתי שלנו ומסבירים בתנאי השימוש כי שימוש בשמות אמיתים מאפשר לתאגיד להגן עלינו וכן כי השימוש בשמות אמיתיים גורם לאנשים "להתנהג הרבה יותר טוב" כדבריה של רנדי צוקרברג(בכירה בחברה ו"אחות של"). בנוסף לכל הסיבות האלה facebook רוצה את המידע עלינו לצורך עבודה מול מפרסמים והערכת הערך של הפרסום בfacebook. חשדות שהועלו לגבי פרופילים מזויפים או כאלה המנוהלים על ידי תוכנות מחשב הובילו את facebook להודות כי ישנו אחוז של משתמשים מזויפים והחברה פועלת רבות כנגד תופעה זו.

מתוך תנאי השימוש של facebook

"סליחה אפשר את המספר שלך?"

אז איך בעצם פייסבוק מוודאת זהות של משתמשים? האמת קצת מאכזבת ולמרות שימוש בבוטים של זיהוי פנים, שליחת smsים וזיהוי של פרופילים בעייתים, בכדי לוודא זהות של משתמש התאגיד פונה לטכנולוגיות לוו טק בכדי להתגבר על פערים שמחשבים ותוכנות לא יודעים למלא. דרך אחת שהחברה עושה את זה, היא פשוט לבקש ממשתמשים את מספר כרטיס האשראי שלהם, או מספר הטלפון ושליחת הודעה לנייד עם ססמאת וידוא- החברה מאלצת משתמשים לעשות זאת על ידי נעילת החשבון תוך הודעה על כך שהחברה חושדת שהוא נפרץ ונעילת החשבון עד הזנת הקוד או בחיוב בהזנת captcha בכל כניסה(מתסכל מאוד) דרך נוספת היא לדרוש ממשתמשים לענות על סדרה של שאלות בינהן גם תיוג תמונות של חברי facebook.

אז למה אנחנו בעצם מסכימים?

במחקר משותף של חוקרי תקשורת מאוניברסיטת אוהיו וליפציג העוסק בגישות ובשימושים בfacebook, הם ביצעו מחקר אמפירי ומצאו כי משתמשים מודעים לסכנות ולנושאים שונים הקשורים בפרטיות באינטרנט, אבל הם תופסים את הסכנות באופן כללי יותר ומשליכים אותן על משתמשים אחרים ופחות תופסים אותן בתור סכנות לעצמם. משתמשים שחוו חדירה לפרטיות אינם מפסיקים להשתמש ברשת החברתית אלא, בד"כ משנים הגדרות פרטיות. את המוטיבציה להשתמש באינטרנט הם מסבירים באמצעות מחקרים נוספים בעזרת הסיפוק שהשואבים גולשים מהשימוש ברשת החברתית, העובדה שהשימוש מושרש באורך חייהם וכן בממצאים הנוגעים להון חברתי וסוכנות אשר נרכשים ומתוחזקים באמצעות הרשת החברתית.
בסקירת ספרות על המחקר הנעשה על facebook במדעי החברה שהתפרסמה ב2012, הפסיכולוגים האמריקאים רוברט וילסון, סמואל גוסלינג ולינדזי גרהאם מאירים מספר ממצאים מעניינים בנוגע לפרטיות ולהתהגות גולשים. הממצא הראשון הוא כי המודעות לסיכונים עולה עם הזמן וכיום גולשים מודעים יותר לסכנות ולנושאי פרטיות, אולם הם מוצאים גם כי תפיסת ההסכנה אינה עולה בקנה אחד עם האופן בו גולשים מתנהגים או מגינים על פרטיותם. הם מביאים ממצאים ממחקרים המראים שהדבר קשור באופן בו הם מעירכים סכנות ובהבדל בין תפיסת הסיכוי לסכנה(לה מידת השפעה רבה) ובין תפיסת הנזק הפוטנציאלי(לו השפעה זניחה יותר). בנוסף הם מצביעים על למידה וחברות כגורמים המשפיעים על התוכן והמידע אותו חושפים משתמשים בfacebook.

לסיכום אפשר לראות שפרטיות הוא משהו שאנחנו מוכנים לוותר בשביל נוחות או הנאה. למרות זאת חשוב שמדי פעם נזכיר לעצמנו שלפעמים צריך לחשוב פעמים על מה אנחנו מפקידים בידיים של מישהו שבסוף מתעניין במה יש לנו בכיס, שמאחורי המסך והגרפיקה יש אנשים(שלפעמים עושים טעויות שחושפות את המידע שלנו) ושלפעמים שווה לוותר מעט על הנוחות ולהתנהג בהתאם למה שאנחנו כבר ידענו קודם.

מה ששלי שלך?

בשני השיעורים האחרונים עסקנו בbig data- היכולת לאגד מידע וידע רב ולעבד, לנתח ולהפיץ את המידע הזה באופן שיביא תועלת לאדם ובאופן בו הידע הרב והריגוש שבתוכן וידע חדש משנה את האופן בו אנו קוראים, חושבים ואפילו כיצד המוח שלנו פועל.

כשדיברנו על big data, הזכרנו גם את דבריו של בכיר מייקרוסופט מארק דיוויס שקורא לשינוי המערכת הכלכלית ברשת כך שמידע וידע שבני אדם מוסיפים לרשת ישמש כמטבע לריכשת שירותים שונים. הוא מצבע הקבלה בין התקופה הפיאודלית לתקופתינו- הגולשים הם הואסלים ואילו התאגידים דוגמאת פייסבוק או גוגל הם האדונים, הקרקע של אז היא האינטרנט של היום. 
בפוסט הנוכחי הייתי רוצה לדון בדיוק בשאלות האלה, למי הידע שייך, של מי התוכן באינטרנט ואיך שינויים בטכנולוגיה ובתפיסות הנוגעות לקניין, ורכוש משפיעות על החוק ועל הפעילות שלנו כשאנחנו גולשים באינטרנט.

"אני אמרתי קודם!"

רוזמרי קומבה היא חוקרת קנדית בעלת הכשרה במשפטים ואנתרופולגיה המלמדת באוניברסיטת יורק(טורנטו) בתוכנית לתקשורת ותרבות. ב2004 היא פרסמה מחקר המבוסס על מחקר אנתרופוגי אותו היא ביצעה ברשת על ידי ניתוח של טקסטים שהתפרסמו ברשת. קובמה כותבת על ויכוח שהתחולל בין פעילים ניו זילנדים ממוצא פלינזי לבין חובבי ואספני צעצועי לגו. 

המקרה אותו מתארת קומבה מתחיל ב2001 כאשר השיקה חברת לגו את קו מוצרי "bionicle". הקו התייחד בעובדה שלדמויות השונות בקו היו שמות ועולם הדמיוני עשיר שליווה את המוצרים. לדמויות "bionicle" יש  "היסטוריה" ו"תרבות" עם אגדות, מיתוסים, שדים ורוחות. לאחר השקת הקו שהפך במהרה לפופלארי ביותר של חברת לגו, פנתה קבוצה של ניו זילנדים ממוצא פולינזי בטענות לחברת לגו על כך שהשמות והעולם הדמיוני של צעצועי "bionicle" שואב מהתרבות והשפה הפולינזית ושאי הדיוקים והשימוש הלא נכון בהם מהווה פגיעה בתרבות הפולינזית.

"על מה את מסתכל?"

לאחר זמן מה זירת המאבק מבחינת הפעילים הניו זילנדים עברה לרשת האינטרנט ולפעילות כנגד אספני וחובבי סדרת "bionicle". לאחר מספר מתקפות והפלות אתרים(DDoS attack) הדדיות עבר הויכוח לפורומים של אתרי האספנים ולוויכוחים מילוליים בין הפעילים מניו זילנד לאספנים.  קומבה מראה במאמרה כיצד בויכוח סביב השימוש בשפה- למי מותר להשתמש בה וכיצד, נעשה באמצעות מספר טענות אולם השיח המרכזי הוא השיח החוקי, זה של קניין וקניין רוחני. הניו זילנדים טוענים כי השפה היא שלהם, הם מקורה, ממציאיה, משמריה ועל כן גם מגניה, מנגד טענו האספנים כי המילים הן רכושם של כולם או הרכוש של חברת לגו ולכן מותר להם לעשות איתן מה שבא להם.
 

קומבה מדגימה כיצד שפה לדוגמא שבעבר לא הייתה בעלת מעמד קנייני הפכה לכזאת במעמדים מסויימים והראתה כיצד מנהלים עליה משא ומתן ברשת. היא מצביעה גם על העובדה שלמרות שהאינטרנט נתפס על ידי משתמשים כמרחב בו אין קניין והחופש בו רב, האמת היא כי רוב התוכן באינטרנט הוא תחת בעלות של גוף מסחרי כלשהו. 

 "שטח פרטי"

תופעה זאת של בעלות על קניין רוחני מסוגים שונים הוא נושא המחקר של המשפטן האמריקאי ג'ימס בויל. בויל כותב על מה שהוא מכנה THE SECOND ENCLOSURE MOVEMENT- תנועת הגידור השניה. תנועת הגידור הוא תהליך שהתרחש באנגליה במאות ה18 וה19 ובמהלכו זכויות של רעיית שדות, קציר ועיבוד אדמות שהיו בבחינת רכוש הכלל בטולו, שטחים "גודרו" והפכו לבעלי מעמד קנייני בבעלות פרטית. התהליך זכה לביקורת והתנגדות בשל הטענה כי הוא הפך חקלאים לקבצנים ולגנבים, אולם בראייה היסטורית הוא נתפס כמועיל ומקדם השקעה בתהליכי עיבוד, פיתוח ועוד וככזה אשר סה"כ העלה את רמת החיים באנגליה. 

בויל טוען כי אנו במהלכה של תנועת גידור שנייה בה קניין רוחני עובר גידור. רעיונות ודעות הופכים אט אט מכאלה אשר מוחלפים באופן חופשי במרחב לכאלה אשר מוצמד להם ערך קנייני ולכן גם בעלות. בויל מתאר את התופעה באופן כללי ככזאת המתקיימת סביב קניין רוחני (מיפוי הגנום האנושי לדוגמא כפטנט לדוגמא), אך מזכיר גם את האינטרנט, התוכן בו וגם את המקרה היחודי של פיתוח תוכנה תחת קוד פתוח.

מה הקשר בין חקלאים אנגלים במאה ה18 לקותימאן?

אם רוב התוכן באינטרנט שייך למישהו, אז למי שייכים הסרטים שאנחנו מעלים ליו טיוב, הסטטוסים שאנחנו מעלים לפייסבוק או הפוסט הקצר שאני כותב עכשיו בבלוגר?  זה תלוי בתנאי השימוש של האתר הספציפי ובקליק הקטן שלחצנו כאשר פתחנו חשבון. לצורך העניין סרט שצילמתי, ערכתי והעלתי ליו טיוב שייך ליו טיוב. נכון גם לי יש זכויות מסוימות עליו, אולם ליו טיוב יש יותר. מעבר לכך תנאי השימוש היחודיים ביו טיוב מאפשרים לגולשים אחרים שימוש ועיבוד מחדש של סרטים ותכנים שהועלו על ידי גולשים באתר. את העובדה הזאת ניצל לפני מספר שנים המוזיקאי ועורך הוידאו הישראלי קותימן. קותימאן דגם, סמפל וערבב בין קטעי וידאו של מוזיקאים שונים מרחבי העולם ויצר קטעים חדשים(ודיי פאנקים) שזכו לתשומת לב גדולה והמון המון באזז.

בימנו קשה לעקוב אחרי כל התוכן אותו אנו מייצרים וגם קשה לזכור מהם תנאי השימוש השונים ברשתות החברתיות. רוב הזמן אין לנו בעיה עם העובדה הזאת כי אנחנו מרגישים גם שאנחנו גם נהנים מהתוכן של אנשים אחרים או מהפידבק לו אנחנו זוכים, בכל זאת זוהי נקודה שבסיטואציות מסוימות כדי לנו מאוד להתעכב עליה ולחשוב טוב טוב למה אנחנו מסכימים ואיזה תוכן אנחנו משתפים.

 

"כלוב הברזל של גוגל"

בפוסט הקודם כתבתי על גוגל ועל האופן בו בני האדם, מנהלי ועובדי גוגל משפיעים על האופן בו תוצאות החיפוש מוצגות לנו על המסך. הפעם  אתחבר לנושא של השיעור האחרון שמראה כיצד מנועי חיפוש וגורמים נוספים משפיעים על האופן בו נראים ופועלים אתרי האינטרנט בעזרת המאמר המכונן משנת 83 של פול דיאמג'יו ו-וולטר פאוול  "THE IRON CAGE REVISITED : INSTITUTIONAL ISOMORPHISM AND COLLECTIVE RATIONALITY IN ORGANIZATIONAL FIELDS"

בשיעור האחרון דיברנו על הדילמות שעומדות בפני בעלי אתרים ועל השינויים שעליהם לבצע אם ברצונם למשוך טראפיק.  בגדול דיברנו בכיתה על האופן בו האופן בו אנשים קוראים באינטרנט והדרך בה מנועי החיפוש יוצרים מציאות חדשה עבור מפעלי אתרים. השפעה זו מובילה לשינוי האופן בו אתרים מעוצבים ונכתבים, דוגמא לכך הוא המהפכה שעבר הוושינגטון פוסט שהחל לקצר כותרות ולכתוב באופן שישרת חיפוש במנועי חיפוש. אבל זאת לא הדרך הדרך היחידה שבה גוגל או תחרות משפיעה על אתרי אינטרנט ועל איך שהם נראים ועל זה בדיוק אני רוצה לכתוב הפעם.

מצא את ההבדלים

 השאלה שהעסיקה את דימאג'יו ופאוול היא שאלת הדמיון בין ארגונים מאותו שדה. למה הוצאות ספרים, או חברות ליצוא ברזל מארגנות את עצמן אותו דבר? למה הן פועלות באותם אופנים? ולמה יש להם את אותו מבנה כוח אדם? בכדי לענות על שאלה זו נתלו שני החוקרים באילן דיי גובהה והתיחסו למקס וובר ולדימוי כלוב הברזל שלו. וובר דימה את הבירוקרטיה והרציונאליות לכלוב ברזל הכובל מוסדות ובני אדם ומשפיע עליהם לפעול בדרך מסוימת וזאת בעקבות תחרות. על פי וובר הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תחרות היא באמצעות חשיבה ראציונליות ושיטת הפעולה הראציונאלית ביותר היא הבירוקרטיה. 
דימג'יו ופאוול טענו שמאז זמן כתיבתו של וובר על הבירוקרטיה, כלוב הברזל השתנה וכעת מוקד הכוח המשפיע הוא אינו תחרות, אלא המדינה והמקצועונות. בכדי להתמודד עם שאלת ההיתדמות דנו הסוציולוגים מהאסכולה הניאו מוסדית במושג איזומורפים.

מקס ובר בפוזה אופיינית

איזו מה?!

איזומורפיזם באופן כללי הוא תהליך המאלץ יחידה מסוימת להידמות ליחידות אחרות הניצבות בפני תנאים דומים. עד כאן על הכיפאק, הטענה על ראציונאליות עדיין לא נשברת- שני אתרי אינטרנט, לצורך העניין אתרי חדשות, מעוניינים לקדם את עצמם, שניהם ישקיעו משאבים ויחשבו מה הדרך הכי טובה לפעול בה ויגיעו לאותו פתרון, ואז הם בעצם יראו אותו דבר.

 כן, אבל לא. איך ניתן להסביר לדוגמא אתר לו אין את המשאבים להשקיע בseo או יועץ לחוויות משתמש ועדין נראה ופועל באותו אופן בו פועלים אתרים להם יש את המשאבים האלה?  
דימג'יו ופאוול מבחינים תחילה בין איזומורפיזם תחרותי אשר מקושר עם ראציונאליות ושוק, ואיזומורפיזם מוסדי המקושר עם לגיטמציה והתאמה חברתית. האיזומורפיזם התחרותי מסביר במידת מה את הרעיונות שהזכרתי בתחילת הפוסט שהם מאוד ראציונאלים, אבל את דימג'יו ופאוול(וגם אותי) יותר מעניין הסוג השני של האיזומורפיזם, המוסדי.
גם האיזומורפיזם המוסדי מתחלק, אך הפעם לשלוש: איזומורפיזם כפייתי- כזה הנכפה על ידי ארגונים אחרים והמדינה. זאת אומרת שבכדי לעבוד עם ארגונים אחרים עליהם לעמוד בתנאים שהם מציבים או ללחילופין חוקי ותקנות המדינה מכפיפים ארגונים לתנאים מסוימים.בנוסף  איזומורפיזם כפייתי מושפע גם מציפיות חברתיות, לדוגמא בסניף בנק צריך להיות דלפק עובר ושב ומשרד למנהל הסניף, אם אין אותם זהו אינו סניף בנק. הסוג השני של איזומורפיזם מוסדי הוא איזומורפיזם חיקויי- כשארגון ניצב מול אי ודאות הוא מחקה אירגונים אחרים מאותו שדה ועושה זאת בלי לדעת מה עומד מאחורי הפעולות שהוא מבצע. הסוג האחרון של איזומורפיזם הוא איזומורפיזם נורמטיבי- בעקבות התמקצעות והכשרה דומה, גופים שונים מאותו שדה פועלים במקצועיות ולכן הם דומים, פחות מעניין אבל עדיין מוביל לאותם תוצאות.

איזומורפיזם ואינטרנט

החלוקה של האיזומופריזם היא אינה חלוקה "קשה", במקרים רבים הסיבות להידמות הן מורכבות ושלושת מרכיבי האיזומורפיזם המוסדי באים לידי ביטוי בעוצמות שונות, אך את שלושת הסוגים ניתן לזהות באתרי אינטרנט דיי בקלות.
הגודל והכוח של גוגל לדוגמא הם ביטוי חזק מאוד לאיזומופיזם כפייתי, אתר הרוצה לקדם את עצמו ולמשוך אל עצמו טראפיק חייב לעבוד בתנאים של גוגל. גוגל כופה html והורגת את הפלאש, גוגל כופה את הכותרת הקצרות ואת השימוש בשפה כללית התואמת מילות חיפוש פופלאריות ובכך גורמת לאתרים להידמות אחד לשני. חוסר הודאות בבניית ושיווק אתרי אינטרנט הוא גדול ולכן מפתחים ויזמים רבים הנתקלים חדשות לבקרים בחוסר ודאות מחקים אתרים אחרים וכך נוצרים עוד ועוד אתרים דומים. בנוסף מקורות הידע וההכשרה אשר נמצאים בפולד הראשון כאשר אנו מבצעים חיפוש בגוגל יוצרים עוד ועוד אנשים בעלי אותו הידע ובכך מקדמים איזומורפיזם נורמטיבי. לסיכום ניתן לומר שבחלוף שלושים שנה מאז כתיבת המאמר של דימג'יו ופאוול אנו ניצבים תחת כלוב ברזל חדש- כלוב הברזל של גוגל.